באופן תיאורטי, אפשר לנקב כל איבר בגוף שיעלה בדימיונכם. כבר ראיתי צילומים של פירסינגים במקומות הזויים כמו גיד אכילס, או מתחת לעצם הבריח. אבל בפועל, המקומות שרוב הפירסרים יסכימו לנקב לכם, הם במספר די מוגבל.

מקובל לחלק את האיזורים בגוף לשני חלקים: איזורי תלייה טבעיים, ולא טבעיים. הטבעיים כוללים כל איזור בגוף שיש בו כבר קפל עור טיבעי או בליטה, כמו הטבור, הגבה, הפיטמה וכדו', וכן כל איזור אחר שבו המחט תוכל להיכנס מצד אחד ולצאת מהשני, מבלי לאלץ את הגוף או את העור לשנות את צורתו הטבעית. באיזורי תלייה לא-טבעיים, אנחנו בעצם "יוצרים" קפל עור, ומנקבים אותו. פירסינג באיזורים כאלה נקרא "סרפס", מכיוון שהעגיל יושב מתחת לפני העור.
לסרפס, ייקח הרבה יותר זמן להחלים, מאשר פירסינג באיזור רגיל. ברוב המקרים, אתם תתייאשו אחרי תקופה מסויימת, תורידו את העגיל – ותישארו עם צלקות מכוערות. זו אגב הסיבה, שרוב הפירסרים מבצעים רק פירסינג במקומות רגילים, ונמנעים מלבצע סרפסים למיניהם. הסיבה שהסרפס לא מחלים בקלות היא פשוטה: העור שלכם הוא אמנם גמיש, וללא כל קושי תצליחו ליצור בו קפלים. אבל הוא תמיד ינסה לחזור למצבו הטיבעי, ותוך כדי כך יווצר לחץ תמידי על העגיל, שבסופו של דבר – יגרום לו להדחות החוצה.

מקומות מסויימים בגוף, או סוגי ניקוב מסויימים (כמו ניקוב הלשון מצד לצד), עלולים להיות מסוכנים, ולכן אינם מומלצים – גם אם הפירסר הסכים לבצע לכם אותם.